בעוד הרצי"ה קוק ביקש לשייך את עצמו בכל דרך אל העולם הליטאי הרי שהרב הנזיר מצא בעצמו זיקות לחסידים ולחוקרים כמו למתנגדים. השפעותיו של האדמו"ר האמצעי מחב"ד על הגותו
ופרשה גדולה ונשגבה לעצמה היא הלולאה שחיברה את משנת הרוא"ה [הראי"ה קוק] ואת תורת ההיגיון השמעי של הרד"ך [הרב דוד כהן, "הרב הנזיר"], אל משנת האדמו"ר הזקן ר' שניאור זלמן מלאדי בעל התניא, ובעיקר אל קונטרס ההתפעלות של ר' דוב בר האדמו"ר האמצעי, ולכל תורת חב"ד. הרב קוק זצ"ל ידע על זאת, ותלמידו, הרד"ך, הבקי ושומע בכל גנזי תורתו, הפליא בהבלטתו זאת והוסיף לבאר זאת בהערצה רבה בספרו "קול הנבואה" (זלמן שזר, נזיר אחיו, א, ירושלים תשל"ח, עמ' יח).
הרב דוד כהן, שנודע בכינויו "הרב הנזיר" (תרמ"ז–תשל"ב) ויום פטירתו המ"א חל בשבת זו, שילב בחייו קצוות שנדמים לא פעם כקוטביים זה לזה: סדר מדעי עם בעֵרה פנימית ודרישת התגלות, רצף ומסורת עם מגמות חידוש דומיננטיות, תפילה חסידית והלחנת ניגונים (הידוע שבהם הוא "ניגון דבקה" שהלחין בתעייתו בוואדי קלט בשנת תרפ"ו) עם לימוד מתנגדי ומחקרי, רציונליזם חד עם עשיית מופתים, אהבה אנושית רבה עם קפדנות נטולת פשרות, שאיפה לגדלות עם כנות מלאת פשטות, רצון לפרישות ודחיית החומריות לסוגיה עם קרבה והארת פנים ליפי העולם ולקודש שבחולין.
הרב הנזיר ביקש כל חייו אחר המעיין הנסתר של דעת א־לוהים וביטא בבקשה זו את שאיפותיו האדירות, מלאות עזות קדושה, לזכות לנבואה ולרוח הקודש. בקשת חייו הייתה אחר ההיגיון העברי הקדום, שלו קרא "ההיגיון העברי השמעי", ואשר לו הקדיש את מחציתו הראשונה של ספר חייו: "קול הנבואה".
הצילומים לאורך הכתבה באדיבות ידידיה הכהן ויחיאל פריש, מתוך הספר "האיש על העדה"
שיחה משותפת
הרב הנזיר, אחד משלושת תלמידיו הגדולים של הראי"ה קוק, לקח את דברי רבו, שהיו כתובים זעיר פה וזעיר שם, והפך אותם, לראשונה – בעבודה מאומצת ומפרכת של למעלה מתריסר שנים – למשנה ערוכה, מעובדת ומסודרת כפי שהיא מופיעה בסדרת הספרים "אורות הקודש", עד שהראי"ה עצמו התבטא כי "אני לומד את עצמי מתוך הספר". גם ר' דובער שניאורי, אדמו"ר האמצעי (תקל"ד–תקפ"ח), האדמו"ר השני של חסידות חב"ד, נהג בדומה לכך בשיטת אביו־רבו, ר' שניאור זלמן מלאדי והלך ובירר את מקחו לידי שיטה שלמה, רחבה ושיטתית.
הזיקה בין תורת אדמו"ר האמצעי לזו של הנזיר מתבטאת בשני דגשים עיקריים. א. דגש שניתן ל"האזנה טובה" ("ער דער הערט") בלשונו של האמצעי, שנתפענחה והייתה ל"שִמעיות" העברית בלשונו של הנזיר. ב. הכרחיות ההתרגלות ל"מרה שחורה" כדי לבוא לאותה שמעיות. ההשפעות על הנזיר, הן הפילוסופיות והן הקבליות, הן מבית ישראל והן מחוץ לו, רבות ומגוונות ואין המצע כאן די להן; אולם רק תורת חב"ד בכלל ותורת אדמו"ר האמצעי בפרט נכנסה לספרו של הנזיר "קול הנבואה", ודווקא אל חלקו הראשון והפילוסופי, ואף אל מאמרו הראשון, שנקרא "תבנית הפלוסופיא הדתית היהודית".
הדברים בולטים משום שאת תורת חב"ד כמעט שלא הכניס הנזיר לחלק השני של ספרו, חלק שבו הוא סוקר מבחינה היסטורית את התפתחות תורת הסוד, ומביא מאות שמות של מקובלים שונים שפעלו באלפיים השנים האחרונות. במסגרת זו לא התפנה אף לחידושים של תנועת החסידות, דבר היוצר עניין נוסף בהבאתו את דברי אדמו"ר האמצעי. נראה כי מקום של כבוד זה הגיע בשל הקִרבה הרעיונית העמוקה ששררה בין הנזיר לחב"ד, ובפרט לדברי אדמו"ר האמצעי. כאן אנסה לגעת מעט בקרבה זו – ובשל מיעוט המצע אגע רק בתפיסת השמעיות אצל הנזיר, ולא בתפיסת הא־לוהות שלו וביחסו לעולם – ואבקש לראות כיצד השפיעו דבריו של האדמו"ר האמצעי על הנזיר, וכיצד נתפרשו אצלו.
לפני שניכנס לגופם של דברים ראוי להעיר כי העיסוק בהשפעת אדמו"ר האמצעי על הנזיר, מעבר לבקשה להראות נקודה אחת ספציפית מתוך מכלול ההשפעות שבין התורות החסידיות להגות שהתפתחה בצל הראי"ה,טומן בחובו גם נימה נוספת: ההבדל שבין שני העורכים המרכזיים של כתבי הראי"ה, שהיו גם שניים מתוך שלושת תלמידיו הגדולים: בנו, הרב צבי יהודה, והנזיר.
בעוד הרצי"ה ראה לשייך את עצמו בכל דרך אל העולם הליטאי־מתנגדי של הגר"א, ולבדל עצמו מכל נימת שיוך לעולם החסידות עד שהתבטא בחדות רבה כי "שיא האפיקורסות במאה הקודמת, מחטיאי הרבים שבספרות האפיקורסית החדשה, בוני הכפירה בישראל, באו מהחסידים" (חסידות ומתנגדות [עורך: הרב שלמה אבינר], ירושלים תשל"ח, עמ' 9), הרי שאצל הנזיר לא נמצא כלל התבטאויות מעין זו.
הנזיר לא שייך את עצמו להקשר חברתי־היסטורי מסוים, אלא מצא בעצמו זיקות שיתוף אישיות ורעיוניות לחסידים כמו למתנגדים: "מרגלא בפומי: הנני אוהב להתפלל עם חסידים, ללמוד עם מתנגדים ולחקור עם חוקרים" (מגילת סתרים, תשי"ב. מובא אצל דב שוורץ, הציונות הדתית בין היגיון למשיחיות, תל־אביב תשנ"ט, עמ' 161). הוא הביא בכתביו את אגרת הראי"ה שבה נאמר כי "בדורות אחרונים יפה לנו מאד כל שיחתם של תלמידי הגר"א יחד עם תלמידי הבעש"ט, שהיו עומדים במצב כל כך ניגודי זה לעומת זה בשעתם" (אגרות הראי"ה, א, ירושלים תשמ"ה, אגרת רסו, עמ' שד–שה) וטען כי הללו משתווים בעיקר תורתם (שבחי קול הנבואה, ירושלים תש"ל, עמ' מו).
שמיעה פנימית
ספרו הגדול של הנזיר, "קול הנבואה", הספר שעליו שקד רבות וקיווה שיאיר "לדור ולדורי דורות", ראה אור אך בערוב ימיו. הספר מחולק לשניים: החלק הראשון נקרא "יסודי הפלוסופיא הדתית בישראל" והוא עוסק בשמעיוּת, בקול ובאקוסטיוּת (לעומת החזותיות, האור והוויזואליה), המנביעה את ההיגיון העברי; החלק השני, "יסודי החכמה הפנימית", עוסק, כפי שמעיד שמו, בתולדותיה וביסודותיה של הדעת הפנימית, חכמת הקבלה. גם חלק זה תכליתו להדגיש את ההיבטים השמעיים של החכמה הפנימית, כמו למשל העיסוק בשמות בקבלת האר"י.
היתרון של היצירה היהודית, לדידו של הנזיר, מונח בדרך, במתודולוגיה, בצורתה ולא בתוכנה. כך הוא גם כתב את ספרו "קול הנבואה": בפסקאות קצרות וסתומות ובמשפטים קצרים, כאשר חשיבה אנלוגית מחברת בין רעיון למשנהו. לדבריו זוהי תבנית ההיגיון העברי, היגיון שהטרים זרמים בפילוסופיה המודרנית, כגון הסטרוקטורליזם, המבקשים לחשוף את תשתית הטענה ולא אותה עצמה. הדרך היא האנלוגיה, השוואת נושא אחד לנושא אחר, המצויה במיוחד בכללי המדרש ההלכתי, ובמיוחד במידות שהתורה נדרשת בהן, הנקראות "אוזניים לתורה".
ההיגיון הזה נתכנה אצל הנזיר "ההיגיון השמעי" ולו שתי משמעויות: הראשונה היא חשיבה הגיונית והיפותטית – שמיעת דבר מתוך דבר, והשנייה היא המסירה מדור לדור. בכך בלול החידוש של דבר מתוך דבר במסורת העוברת ונמסרת מדור לדור. בזיהוי זה של דרך החשיבה העברית – או בלשונו: "ההיגיון העברי השמעי" – ראה הנזיר את חידושו הפנימי, חידוש שהגה בלבו במשך חמש שנים, שלא שאל אותו מאדם ולא מצאו אצל רב. זוהי הדרך האמיתית והיחידה – לדידו – להגיע להכרה הנשגבה ולדעת עליון (נזיר אחיו, א, עמ' רפו). בהקשבה סוד הגאולה..
הנזיר לא עסק בביסוס שיטתו השמעית רק בספרו "קול הנבואה". גם עריכת "אורות הקודש" – דברי רבו הראי"ה הפזורים – נעשתה בידיו האמונות לפי דרכו שלו. כך הוא ערך את החטיבה "אור הרזים" כחטיבה חמישית בחלק "חכמת הקודש" המוליכה ומביאה אל החטיבה השישית: "קשב הייחודים", וזאת מתוך מגמה ברורה להציג את ממד הראייה ככזה המוליך ומביא אל ממד השמיעה, העליון יותר. לאחר ממד זה מגיעים לפסגת הדבקות של "התגלות אור הקודש".
האם הראי"ה עצמו ראה את השמעיות כעליונה יותר מן הראייה, כפי שראה אותה הנזיר? קשה לענות על כך בחיוב. הראי"ה הציג קשת שלמה של משמעויות של שמע שאינן עולות בהכרח בקנה אחד זו עם זו, ונראה שרובן מקבילות לאור ולראייה, ואינן ניצבות בקומה גבוהה יותר כפי שתפס זאת הנזיר. יתרה מכך, בחירת הראי"ה להנציח בספריו את הטיית המילה "אור", שהוא גילוי נראה ולא נשמע, מכריחה את המחשבה כי ראה דווקא בראייה את המדרגה הגבוהה יותר מהשמיעה. על רקע זה מתייצבת אפוא דעתו של הנזיר ביחס לשמעיות כמחלוקת עם רבו הגדול. ומעין זאת אמר לי הרב ירחמיאל וייס בשיחה שהתפרסמה במוסף זה לפני שנה: "אמרו לו [לרב הנזיר] שכל ספרי הראי"ה הם ספרי האורות והוא אמר שזה בבחינת 'שומעים את הנראה'. פעם גם אמר שאולי לא היה מתאים לקרוא להם בשמות אלו".
הביא לי מתנה טובה
עמד רבי דוד בפינה הדרומית־מזרחית, כשטליתו מצלה עליו על עמודו ועל סידורו. במשך שעות עמד רכון על עמודו בתפילת־לחש, ללא הגה וללא נוע, ורק בסוף "שמונה עשרה" נראו פניו הבוערים מרוב־מתח ועיניו הנוצצות בזיהרא־עילאה. לימים, כשקראתי על תפילתו של האדמו"ר האמצעי, ראיתי לפני את הדוגמא החיה בדמותו של רבי דוד בתפילותיו בראש השנה ויום הכיפורים" (הרב משה צבי נריה, מסכת הנזיר, עמ' לה).
מאז ימי ילדותו ונעוריו הושפע הנזיר מ"קונטרס ההתפעלות" של אדמו"ר האמצעי. אביו, הרב יוסף, התקרב בהליכותיו לחסידות חב"ד בכלל, והיה קרוב לקונטרס זה בפרט. כך כותב על כך בנו, הנזיר:
ביחוד חיבב [אבי] את קונטרס ההתפעלות להרב האמצעי, והיה עובד עבודת הקודש, זו תפילה, לפי דרכו בהתפעלות השכל ודמעות גיל מתגלגלות מעיניו. אחרי שנים, כשנפגשתי עם אבא, בשובו הביתה בין הזמנים, אמר שהביא לי מתנה טובה, והוציא משק טלית ותפילין שלו את קונטרס ההתפעלות ויגש לי, ואני לא הבנתי אז ערך המתנה. וכעבור שנים רבות, בהיותי במכללה גרמנית, ונמשך לבי אחרי חכמת הקבלה, פניתי לאבא במכתב בשאלות בענייני הספירות, הכוחות והבחינות, וישלח לי ע"י הדואר את ה"תניא" ו"קונטרס ההתפעלות" (נזיר אחיו, א, עמ' רמה).
בפרק הנקרא "השמעיות בחסידות חב"ד" ב"קול הנבואה", כותב הנזיר על השפעת חסידות חב"ד בכלל ואדמו"ר האמצעי בפרט על גילויו את השמעיות. מדבריו אלו עולה במחוור כי הושפע רבות מתוכן דברי אדמו"ר האמצעי, ולא פחות מכך משפתו וממילותיו:
השמעיות הפנימית ההגיונית בעמקה מתבררת ונדרשת ביחוד בחסידות ההגיונית חב"ד, מיסודו של הרב מלאדי, האחוזה בהגיון ההלכה ובמוסר המידות.
כל עיקר מגמת החסידות הוא גילוי אלוקות בנפש כל אחד מישראל לפום שיעורא דיליה. אך לא רק ברגש הנפש הטבעית, בהתפעלות חיי בשר, כלחסידות הראשונה [החסידות הכללית מבית המדרש של הבעש"ט], אלא על ידי התבוננות. כשהכל מתפעל בשמיעה פנימית, בהתפעלות המוח, הנקרא האזנה טובה. מה שהרב האמצעי בקונטרס ההתפעלות מדגיש ביהודית־אשכנזית, דער הערט זייער טיעף [הקשבה עמוקה היא התכלית]. זהו למי שיש לו חוש השמיעה בהתפעלות בעצם המושג, בלשון אשכנז נקרא דער הערט. דהיינו דיא נשמה ווערט מתפעל [הנשמה מקשיבה ומתפעלת], לא הגוף, פי' דיא נשמה דער הערט, ובכלל נשמה דער הערעניש [הקשבת הנשמה], נשמה־שמעיות. ומקור הדברים בחכמה הפנימית (קול הנבואה, עמ' כו).
נבודד כעת מעט־מעט את דבריו. ראשית, הנזיר מדבר על השילוב בין היגיון ושמעיות, שילוב הקיים ב"חסידות ההגיונית חב"ד".
שנית, הוא מזכיר את מגמת החסידות החדשה: גילוי א־לוהות בנפשו של כל אחד מישראל, אך לא רק בגילוי של רגש, כמצוי בחסידות הכללית ואצל תלמידיו השונים של המגיד ממזריטש, אלא בשימת דגש על התבוננות – אותה דרך עבודה שחידש ר' שניאור זלמן מלאדי, של העמקת המחשבה בתמצית הקיום.
שלישית, אין מדובר בהתבוננות חיצונית אלא בהתבוננות פנימית, בניקוז כל פתחי ההקשבה האפשריים לידי נקודה אחת. זו אותה "האזנה טובה" והקשבה עמוקה בתכלית שמזכיר אדמו"ר האמצעי. התפעלות המוח היוצרת התפעלות בלב: "מחמת שמתבונן גם מעט התבוננות בסובב וממלא כו' – מיד יתפעל לבו באהבה מורגשת בלב בשר לחשוק ולהתדבק בה' אחד בבחינת חדוה ושמחה" (קונטרס ההתפעלות, עמ' מב). השמעיות היא אפוא היכולת ליצור חוט של תקשורת מן המוח אל הלב, אותו חוט שביקשה לשזור החסידות בכלל וחב"ד בפרט.
בשבתו עם זקני הארץ. הרבנים שאר ישוב הכהן, מנחם אושפיזאי, הנזיר, ש"י זוין, איסר יהודה אונטרמן ועובדיה יוסף
המרה השחורה העצמית
באחרית הפרק "השמעיות בחסידות חב"ד" כתב הנזיר:
השמעיות ההגיונית קשורה למוסר פסימי, טהור ומזוקק, בביטול הגמור של היש, הנראה, על ידי ייסורים של אהבה, המהפכת את המרירות, הפסימית, לחדוה העליונה. שלא יוכל אדם לבוא לקבלת אמיתות רזין דאורייתא והשגת עמוקות האמיתית באור אין סוף, בלתי אם יש בו המרה שחורה הטבעית והעצמית שמושרשת בו מנעוריו, בבחינת ההיולי שבה, לעומק האמתית דווקא, עד שמואס ממש בחייו בתמידית בכל שעה ושעה. והוא עניין מי שלבו דואג בקרבו. אז ישכון בו ממקור כל החיים מקורא דכולא להחיות רוח נדכאים, ואז נהפך האנחה שלו והמרה שחורה הטבעיות הנזכרת לשמחה ועונג רק מצד א־להות ששורה על נפשו ממש (קול הנבואה, עמ' כו).
נראה שהיה זה קשר "המרה השחורה הטבעית" שחיבר את הצעיר המחפש, שגדל במשפחה רבנית ומיוחסת (אביו היה רב העיירה מיישִיגאלה וסבו רבה של ראדין) ונדד ב"לימודי הדעות הפילוסופיות לתקופותיהן" באוניברסיטאות פרייבורג ובאזל – אל תורת אדמו"ר האמצעי. חוויית שברון הלב ו"גורל חיי [ש]היו על כפות מאזניים" (אורות הקודש א, עמ' 18) – עד כדי ההחלטה לגזור על עצמו נזירות לכל חייו – הם שגרמו לו להיתפס, כבמעקה גואל, בגילוי תכונותיה של המרה השחורה. ייתכן שבזכותה התקרב אל תורת אדמו"ר האמצעי, ובזכות קרבתו אליה פיתח חלקים מתורת השמעיות שלו.
דבריו המצוטטים של הנזיר הם תמצית דבריו הנוקבים של אדמו"ר האמצעי, שאותם קיבל מאביו, שקיבלם מרבו, המגיד ממזריטש (שהאמצעי נקרא על שמו):
ולזה אמרו גם במקבלי רזי תורה שאין זה אלא במי שלבו דואג תמיד בקרבו, שהוא עניין המרה שחורה הטבעיית והעצמיית מעצמות דנפש האלוקית, ובלעדה לא יאיר אור רזי תורה בנפשו ולא יתקיים כלל וכלל (קונטרס ההתפעלות, עמ' קסח־קסט).
הרכיב הראשון בהשגת הנסתר הוא כאמור "לבו דואג בקרבו". בדברים אלו מסתמך האמצעי על דברי הגמרא (חגיגה יג, א) כי "אין מוסרים סתרי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו". אין מדובר כאן רק על תמיהה – אלא על דאגה. על מה הדאגה? מהו הדבר המסוים שאינו נותן ללב לנוח ולשקוט? אין כאן מאורע אלא דאגת הלב ושבירתו הבלתי פוסקת הן מצב קיומי וקבוע. זו הגדרת חייו של אדם שאינו שבע רצון מהנראה לעיניו אלא חותר ללא הרף אל מעבר לו, שאינו מסתפק ב"הכול בסדר" השגור על שפתות העולם, אלא מבקש משהו אחר. אמנם אין מילים להגדרת המשהו האחר הזה, וגם הדואג בקרבו אינו יודע להמשיג ולשיֵים מהו בדיוק המשהו האחר הזה. אבל דווקא האין־מילים הזה הוא עצמו הפתח לגילוי אור הרזים.
אם אכן מקומה של המרה השחורה כה משמעותי בהתפתחות החיים הרוחניים וההיפתחות אל עולם הנסתר, כיצד משתלבים הדברים בעובדה הידועה שהחסידות, יותר מכל תנועה רוחנית־חברתית אחרת בישראל, מורה "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" – לא מלנכוליה ומרה שחורה! שאלה מעין זו שאל ר' משה טייטלבוים (הראשון), מתלמידי החוזה מלובלין, את רבו בפגישתם הראשונה. ענה לו החוזה: אכן נכתב בשולחן ערוך כי ראוי להתאבל על חורבן המקדש ולהיות בעצבות, אך "כבר אמר החכם צהלה בפניי ואבלי בלבי".
כלפי חוץ אכן האדם חי בשמחה, מלא צהלה וריקוד ושמח בחלקו ובחלקי שבו, אך בחדריו הפנימיים ובמסתריו הוא דואג. שכן רק דרך המרה השחורה מתאפשר המגע עם הממשי בצורה הישירה, החפה מזיופים והנוקבת ביותר. השמחה לא פעם מחלצת מהאדם רק את השכבה הקרומית של קיומו ושל קיומם של הקרובים לו, ואילו המרה השחורה האמיתית – ודוק כי האמצעי מדגיש את הצורך שתהיה אמיתית דווקא – מאפשרת לבוא אל הקיום הפנימי והעצמי. לבוא אל המסתרים. במסתרים בוכה הקב"ה (חגיגה ה, ב) וכדי לבוא אל המסתרים שמהם עולה וצומחת תורת הנסתר יש לבכות ולדאוג ללא הרף.
כאשר אדם שייך למרחב הפנימי, הנוקב והכואב הזה שבתוכו, הופכת אותה האנחה הבסיסית שבו במשוך הזמן לשמחה ועונג. ההיחשפות בשלב הראשון אל הנקודה הגלעינית של הקיום, אל שברון הלב, קורעת לאדם צוהר אל האפשרות לחיות במצב תודעתי של "פתיחות הלב לגמרי" (מאמרי אדמו"ר האמצעי – קונטרסים, קונטרס ההשתטחות, עמ' יט). אדם כזה אינו שייך להרעשה הבלתי פוסקת של הקיום ולכן הוא יכול להשתייך אל השמעיות, אל הדיבור הרועד והפנימי ביותר – דיבור הלב:
ההגיון העברי שמעי הוא, ולא עיוני. המחשבה העברית היא דיבור פנימי, דברים שבלב, שהבינה שומעתם ושופטת בם. בלשון המקרא, במקום: חשבתי, אני חושב, יאמר: אמרתי אל לבי, אדבר בלבי (קול הנבואה, עמ' כה).
______
בין שני כהנים גדולים
בין הרצי"ה קוק לרב הנזיר שררו קשרי ידידות והערכה ממושכים ועמוקים, כפי שעולה ממכתביהם (ראו: דודי לצבי – מכתבים ואגרות שהחליפו ביניהם מרן נזיר אלוקים הרב דוד כהן זצ"ל ומרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ירושלים תשס"ה). הם היו שותפים ב"חוג הראי"ה" שקם חמש שנים לאחר פטירת הראי"ה, לימדו בישיבת "מרכז הרב", גרו בשכנות בשכונת גאולה הירושלמית ואף נקברו בסמיכות מקום בהר הזיתים. "ידידות ישנה וקרבה נפשית אידיאלית", הגדיר הנזיר את הקשר החברי העמוק שהיה בינו ובין בנו של רבו הגדול.
אולם נראה כי לעתים התבטא הרצי"ה נחרצות בדבר נאמנות פרשנותו שלו לדברי הראי"ה, כנגד הנזיר, שנקט ביחס לעצמו ביטויי סמכות בסוגיית כתבי הראי"ה: "ואמר שסומך רק עלי בסידור מאמריו" (נזיר אחיו א, רפח). כך התייחס הרצי"ה לנאמנות הנזיר ביחס למסירת דברים בשם הראי"ה:
במסירת דברים בשם אבא הרב זצ"ל יש להתחשב בדברי, וגם בדברי הרב חרל"פ. על השאלה: ומה עם ר' דוד כהן הנזיר? השיב: הוא הצטרף אחר כך ("קורות רבנו", עורך: הרב שלמה אבינר, עטורי כהנים, גיליון 76, תמוז תשנ"א, עמ' 45).
גם ביחס ל"קול הנבואה" אמר הרצי"ה: "זו דעתו הפרטית של ר' דוד" (שם, עמ' 46), ובכך ביקש לבדל אותו מהמשכיות דברי הראי"ה קוק.
יחס דומה לנזיר, ואף חד יותר, נמצא גם אצל תלמידי הרצי"ה. כך, למשל, בדברי הרב יוסף קלנר:
ר" דוד כהן – גם הוא מתלמידי הרב, אמנם לא במדרגה של הרב חרל"פ והרב צבי יהודה, הוא שני שלהם, שני להם [...] אפשר לומר שבתקופתו של הרב קוק רק שניים או שלושה הבינו אותו. הראשון הוא הרב צבי יהודה, שהרב עצמו אמר זאת עליו, וכמו כן הרב חרל"פ, כפי שהעיד עליו הרב צבי יהודה. אולי גם ר' דוד. "הוא הצטרף אחר כך" – כך הגיד לנו הרב צבי יהודה" (הרב ("לשלושה באלול"), צהר י"ט, תשס"ד, עמ' 10–13).
אפשר שההבדלים שבין הרצי"ה לנזיר, מעבר להיותם נעוצים בהבדלי אישיות, מבליטים את התפיסה העצמית של השניים: בעוד הרצי"ה תפס את עצמו כמחנך אקטיבי של דור, ולכן ראה להרחיק את תלמידיו מהחסידות ומהסכנות שסבר שכרוכות בה וכן להימנע מלצטט ספרי קבלה בשיעוריו, הרי שהנזיר נמנע מתפיסה עצמית שכזו ועמל על יצירת מרחבי דעת רחבים נטולי הכוונה חינוכית הדוקה.
נפשו מלאת החופש של הנזיר לא הכניסה את עצמה לחומות ולמגבלות, אלא נתנה לעצמה את המרחב הגדול ביותר הדרוש לכל מבקש ה' ומחפש אמיתי. הוא לא נרתע בדרכו ולא ראה להלך בדרך אחת שאין בלתה, אלא ליקט אחר מבוקשו בכל מקום, נקרע בתוכו בין קטבים ווקטורים שונים (כך, למשל, התבטא ביחס לעצמו: "מספרים על בדחן, שם אצבע בין שתי עיניו, באחת צוחק ובאחת בוכה. כמוני, באחת פונה לחקירה וספקות, ובאחת – לאמונה". שוורץ, הציונות הדתית, עמ' 155), ומצא מנוחה גם בתורת חב"ד בכלל ובזו של האדמו"ר האמצעי בפרט.
______
בבית הנזיר
האיש על העדה
סיפור חייו ופועלו של הרב אליהו יוסף שאר־ישוב כהן
יחיאל פריש וידידיה הכהן
שאנן, 288 עמ'
סיפור חייו של הרב שאר ישוב כהן, בנו של הרב הנזיר לשעבר, שראה אור לאחרונה במלאת לו שמונים וחמש שנים, הוא סיפורו הייחודי של הילד שגדל על ברכי הראי“ה קוק וגדולי ירושלים כנזיר מלידה והפך ברבות השנים לרבה של חיפה.
הספר מלווה את הרב בכל תחנות חייו הרבות ומלאות המעש, מתעכב על הקמת מחתרת “ברית החשמונאים“ ועל לחימתו בימי המחתרות ובתש“ח – עת הגן על העיר העתיקה, נשבה בשבי הירדני והועבר לעמאן וממשיך עמו לתפקידיו הרבניים והמנהיגותיים הרבים.
הרב כהן שילב בחייו עשייה ציבורית (סגן ראש עיריית ירושלים), רבנות צבאית (רבו הראשון של חיל האוויר), רבנות עיר גדולה משך עשרות שנים ועיסוק הלכתי מגוון (שימש כחצי יובל כאב בית־דין לגיור). כן התבלט בהנהגה רוחנית שהתבטאה בין השאר בהקמת מוסדות תורניים (מכון ‘הרי פישל להוראה ומחקר), במאבקיו על שלמות הארץ (מאבקיו על הזכות לעלות להר הבית, התייצבותו כנגד הנסיגה מסיני והגירוש מגוש קטיף ומאמציו להצלת בתי הכנסת בחבל עזה) ופדיון שבויים (עיסוק רב במאמצים לשחרורו של יהונתן פולארד), בהיותו גשר עם הקהילות היהודיות בתפוצות ובהובלת השיח הבין־דתי מטעם הרבנות הראשית שנים רבות.
לספר מצורף יומן המצור והשבי שכתב הרב בימי מלחמת השחרור ובשהותו בשבי הירדני ומהווה מסמך היסטורי נדיר המתאר את קורות המלחמה מתוך מבט אישי ומלא אמונה. הספר גדוש בתמונות מרהיבות, כתוב בבהירות, בתוספת הערות שוליים עמוסות ידע מועיל ומקיף, ועל כך ראויים כותביו לכל ברכה ולשבח. כן הוא מכיל מפגש בלתי אמצעי עם האב, הרב הנזיר, עם דרכו החינוכית ועם חיי ביתו.
קשה יהיה להקיף כאן את כל עושר הספר, אך כאן נביא סיפור אחד בו מספר הרב כהן על קשריו עם הרבי האחרון מלובאוויטש:
באחת ה“יחידויות“ שאל אותי הרבי: “עליך שאתה נוהג בצמחונות – אין לי קושיה, כי מעשי אבותיך בידיך. אבל על אביך הגדול, שהוא מקובל, אני מתפלא: כיצד הוא משחרר את עצמו מהחובה של העלאת הניצוצות מאכילת הבשר?
ברגע הראשון נדהמתי, מה עונים לאדם גדול כזה, המקשה קושיה על אבי ומורי הגדול? אך מיד התעשתתי ובסיעתא דשמיא הבריק רעיון במוחי: שאלתי את הרבי, האם יש לכבודו ספר “שדי חמד“ [...] שם מתאר את אחד מתלמידי החכמים בחצר האר“י, “שזה כמה שנים נהג בעצמו פרישות שלא לאכול בשר כלל, והיו החברים מלעיגים עליו, וחלילה ללגלג עליו, ואשרי חלקו. קרא הרבי מלובביץ‘ את הדברים וקיבל אותם – כתשובה על שאלתו של אבי ומורי. הוא חייך ואמר: “נצחוני, בני“ וסגר את הספר (האיש על העדה, עמ‘ 170־169).
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ג, 2.8.2013
